בלוג הנחש |

תחת השמש הקופחת או באולם הממוזג, על במה אמיתית או מאולתרת. תוך ריקוד ושירה או קריאת טקסטים מרגשים – ככה מעבירים אזרחי ישראל את ימי הזיכרון מדי שנה. המשותף: כך או כך, הטקס אינו מכבד הנזכרים או הזוכרים. מדוע? טקסים אלו מנוצלים בצורה בוטה לצרכי תעמולה. הם גורמים לצופה בהם להרגיש כאב ושייכות – רגשות לגיטימיים, נכונים ומאוד הגיוניים בהתחשב בנסיבות – ואז מנתבים רגשות אלו לצרכיהם. אם זה טקס מטעם מערכת החינוך- אזי הרגשות ינוצלו להשתלת רצון לשירות קרבי ולשהידיות (המושג המתאים ביותר לרצון למות תוך כדי הריגת האויב). אם מטעם מועצה מקומות- אזי ינוצלו ליצירת תחושת אחדות בין תושבי העיר והמדינה בכלל וכו'

מה דעתכם, האם אתם חושבים שזה בסדר להשתמש בטקסי זיכרון ממלכתיים לצרכי תעמולה ציונית? האם זה בסדר לקחת אם שכולה לדבר על בנה החייל? האם אי פעם שמעתם בטקס ממלכתי אם שכולה שהעיזה לומר שהבן שלה מת לשווא? אנשים שכואב להם מחפשים הזדהות ואחדות, הם מחפשים משהו גדול מהם להיאחז בו. הטקסים האלו מהווים את הדבר הגדול הזה, וכך שובים את ליבם של הכואבים והאבלים. חבל שכל כך קל לתמרן את ליבו של היצור האנושי.

ובנושא אחר אך קרוב, הודעות שרשרת של ימי הזיכרון.

ילדים טיפשים וחסרי רגישות החליטו לשחק במשחק "העבר את ההודעה" הטפשי והישן, הפעם בנושא שואה, גבורה, צה"ל וציונות. לא שההודעות הדומות בנושא ילדות חולות סרטן, חוקים פיקטיביים של גלעד ארדן, יום כיפור (או-הוא, אני שונא את הודעות יום כיפור!) וכו' היו בסדר, אבל ימי זיכרון כ"כ רגישים הם באמת חציית קו אדום. אני לא רוצה לדמיין את המבט על פניו של בן לנספה בשואה כאשר יקרא שאין הוא מכבד את זכר אביו אלא אם יעביר הודעה טיפשית שנכתבה על ידי ילד מטומטם וחסר רגישות. באמת שאני לא מקנא בנער שיקרא את ההודעה על פיה הוא צריך להעביר טקסט אדיוטי כדי לכבד את אחיו החייל ז"ל.

לא די לנו לזכור, עלינו גם להפיק לקחים. למען המתים אך במיוחד למען החיים.