ביבי נתניהו, ראש הממשלה המאוד לא מכובד של מדינתנו הקטנה, האהובה והכובשת (בו זמנית ומבלי סתירה כלשהי) כנראה איבד את הצפון, או המערב. אם עד עכשיו שמענו עשרות קשקשנים זוטרים מבלבלים את השכל על עולם אכזר וענק שרק שונא אותנו ומחפש להשמידנו – עכשיו גם ראש הממשלה שלנו הולך בדרכם. שימו לב שכשאני אומר "שלנו", אני לא מתכוון, חס וחלילה, לכך שאותו פושע מייצג אותי או את שאר האנשים המדינה שראשם לא טמון באדמה.
כוחות חשוכים מימי הביניים קמים עלינו.
[...]
המשט לעזה איננו מקרה חד פעמי. אנחנו בתוך מאבק קשה ומתמשך נגד מדינת ישראל. את נחשול השנאה מובילים אויבי ישראל בעולם. הם מנסים לצבוט אותנו בצבת ברזל של טילים וטרור, ולשלול את זכותה של ישראל להגנה עצמית, ואת זכותם של חיילי צה"ל להגן על חייהם.
"כוחות חשוכים" – האם אנחנו מדברים כאן על שדים ומפלצות אשר מחפשים להרע למדינה? האם מכשפות וערפדים שורצים בכל פינות העולם ומחכים לרגע בו נפנה אליהם את גבינו? מובן שלא. המושג "כוחות חשוכים" הוא מושג דמגוגי שחושף את התרמית העלובה של נתניהו: אין כוחות חשוכים. כאשר ישראל פושעת (כיבוש כבר 43 שנה, ומדי חודש אירוע רצח חפים מפשע כזה או אחר) – הגיוני שתספוג ביקורת. זה לא שמישהו רק מחכה שנפשע, זה שאנו פושעים ומצפים שיתעלמו מכך.
"מאבק קשה ומתמשך נגד מדינת ישראל…" – בוודאי, אדון ביבי. כוווווווולם שונאים אותנו, כווווולם שונאים אותך, כווווולם נגדנו וכוווווווולם רוצים להשמיד אותך. תן לי לספר לך את האמת ביביל'ה: נחשול השנאה הוא לא יותר מגל קטן של כעס עולמי מוצדק, וצבת ברזל של טילים וטרור אינם אלא דרך התקיפה של ארגון טרור קטן ומפוחד, שאינו משתווה בכוח ההרס שלו לכוחו של צה"ל. אז נכון, יש חמאס ששונא אותנו ופוגע בנו. החמאס, מאז הקמתו, לא היווה איום על קיום מדינת ישראל ולא הרג חצי מכמות האנשים שהרג צבא ההגנה על ישראל. ישראל לא נמצא במגננה, היא נמצאת במתקפה תמידית – כבר 43 שנה, והיא מסרבת לדון בשלום. ובחיאת, טיעון "החיים בשדרות" נטחן הלוך ושוב בבלוג הזה- אין ספק שהחיים תחת טילים קשים, נוראיים ובהחלט לא צריכים להיות מנת חלקם של אזרחים. האם המלחמה בעזה פתרה בעיה זו? לא! לעומת זאת, בזמן הפסקת האש שקדמה למלחמה, פסקו הטילים מלמרר את חייהם של תושבי שדרות. אז, שלא יעבדו עליכם.
הבהרה: פוסט זה הוא פוסט משולב יחסי-ציבור: הוא נכתב עבור חברת פפסי, אך לא בעבור תמורה כלשהי (אם כי ניתנה לי "מתנה" על הגעתי לאירוע הבלוגרים של פפסי). הפוסט פורסם מכיוון שאני מאמין שיש לו ערך עבור קוראי, ולא עקב התחייבות כזאת או אחרת לחברת פפסי. כמו כן, חברת פפסי לא מעורבת כלל בתוכן הפוסט. למרות זאת, בהתחשב בנסיבות, יתכן ודעתי מוטה לצד זה או אחר ולכן יש להתייחס לפוסט זה כאל תוכן בידורי-פרסומי ויש להפרידו משאר התוכן המוצג בבלוג.
החבר'ה בפפסי החליטו להזמין אותי למסיבת בלוגרים לרגל השקת קמפיין פרסומי חדש. המסיבה התקיימה בקומה ה66 במגדל הכי גבוה במזרח התיכון והובטח כיבוד נחמד. שאני לא אגיע? האמת שהברזתי כבר לכמה וכמה הצעות דומות, אבל הפעם החלטתי להגיע ולשמוע.
הקמפיין שפפסי הציגו נקרא Big Spender – בעברית: "הבזבזן הגדול". מדובר בתחרות בין משתמשי פייסבוק שהפרס לזוכה בה הוא יום בילוי בעלות מליון ש"ח. כיצד זוכים? יש להציע דרכים לבזבוז המליון מבלי לקנות שום דבר חומרי – אך ורק חוויות, ולשכנע את מצביעי פייסבוק להצביע לו. הרעיון של בזבוז כסף מוצהר בהחלט עורר בי אנטי כלשהו, אך ההחלטה שעל הכסף לשמש לחוויות בלבד בהחלט ניחמה אותי. עדיין מדובר בקמפיין בזבזני-ראוותני-משהו, אבל הוא לא שלילי בהכרח. עוד לפני שראיתי הצעות של אחרים, חשבתי על מגוון הצעות משלי שבהן אוכל לשלב ביום הכיף הזה בעיקר תרומה לקהילה. החל מחלוקת מזון להומלסים (אני בהחלט יכול להינות מזה, אך הדבר לא ישים כ"כ) ועד למופעי בידור חינמיים-איכותיים (הרי יש תקציב) בפריפריה ובבתי חולים.
שמחתי לגלות שהרבה אנשים חשבו כמוני והציעו הרבה דרכים אפשריות ל"בזבז" (הרי כבר לא מדובר בבזבוז) את הכסף על הקהילה, ואני בהחלט מקווה שאחד ממציעי הרעיונות הללו יזכה לממש אותו.
מדובר בקמפיין מסחרי נטו שמטרתו היחידה היא פרסום המותג פפסי-מקס, אך הוא משאיר פתח רחב יחסית להפיכתו לקמפיין שמשרת גם את האינטרס הציבורי. יש לכם רעיון טוב? הציעו אותו באפליקציית הפייסבוק של הביג ספנדר.
השב"כ, שירות הבלבולי-ביצים הכללי, מציג שירות חדש: במשבר פוליטי? עומד לפני משא ומתן ולא מוצא דרך להתחמק ממנו? רוצה עצב דעת קהל ללא כל עבודה קשה? חטיפה לפי הזמנה היא הכלי בשבילך! מהיום כלי חדש בידי מנהיגי ישראל- נטרול קולות מתנגדים מתוך המדינה ע"י רצח-אופי ועינויים פיזיים. כלי זה הוא כלי נוח ויעיל לעיצוב דעת קהל ולסירוס מתנגדים במהירות מירבית וללא סיכונים.
עוד חטיפה, הפעם של טורכי הפעיל בארגון סיוע הומניטרי לתושבי עזה. גם הוא חשוד בריגול (פורמאלית: "סיכון הביטחון הציבורי"), והמחשבה הראשונה שקפצה לראשי כששמעתי על הפרשה היא: כיצד לעזאזל יכול כל אדם, גם אם אינו מתגורר בישראל כלל, להשיג מידע כ"כ מסווג של המדינה? יש שתי תשובות אפשריות: 1) הכל בוויקיפדיה. 2) לא, אי אפשר להשיג כזה מידע בקלות.
ובכן, התשובה ההגיונית בעייני היא השניה, ואני בהחלט מאמין שאף אחד מהחטופים האחרונים ניסה או הצליח להשיג מידע מסווג ולהעביר אותו לידי ארגוני טרור.
אני מאמין שכלל מסע החטיפות האחרון מטרתו היחידה היא עיצוב דעת הקהל הישראלי לפחד מן האחר ומבעל הדעה השונה. השב"כ מנסה לגרום לנו לחשוב שהמתנגדים לציונות הם בעצם מתנגדים לקיומה של מדינת ישראל ושהם כולם פעילים למען השמדתה. חדשות לי לכם, מבלבלי-ביצים יקרים: אני מאמין בזכותו של העם היהודי למדינה משל עצמו. אני גם מאמין שאם אנחנו כבר פה, אנחנו לא צריכים ללכת. כמו כן, אני מאמין שגם לעם הפלסיטיני מגיעה מדינה עצמאית, וגם היא באיזורנו. אין כל סתירה בין הדברים, כי אם נרצה- אין זו אגדה.
הפריצה לבלוג לפני יומיים הייתה מאוד מעצבנת. לאו דווקא בגלל שהשתגעתי בנסיון למצוא את הפרצה, אלא בגלל סיבת הפריצה לבלוג- דעתי הפוליטית והחברתית. אני יודע שהפוסטים שלי נוטים לעצבן אנשים רבים, ובעיקר חמומי מוח (שהרי אדם שאינו חמום מוח אינו נוטה להתעצבן משמיעת דעה שונה משלו). אני גם יודע שחלק מאותם חמומי מוח נוטים לנסות לפגוע בי ובבלוג, רובם ע"י תגובות נאצה מעצבנות אשר אני משתדל לא לסנן (- על זכות הביטוי שמעתם?). אבל האמת? הפריצה הזאת באה בהפתעה עבורי. הרגשתי מן תחושת ביטחון מסוימת שכנראה לא אחוש שוב בקרוב. כנראה שבמדינה הזאת קשה לבטא דעה שאינה מיינסטרימית מבלי לשמור על גבך.
אני מבקש ממכם, אוהבים ושונאים גם יחד: READ MY TEXT – אף אחד לא ישתיק אותי, אף אחד לא ימנע ממני להתבטא. כשיש לי מה להגיד, אני אומר אותו בצורה שבה אני בוחר ובמקום המתאים לכך. מובן?
יחד עם זאת, החלטתי לנקוט באמצעי חדש-ישן לשמירה על הבלוג- חסימת IP. במידה ותגובה כלשהי תעיד על אדם שהוא כאן מתוך רצון לפגוע בבלוג, בי או בקוראי הבלוג- אותו מגיב יחסם. כנ"ל לגבי אדם שיחשד בנסיון פריצה לבלוג או הפלה שלו.
כמו כן, זה הזמן להודות לאלון, חבר יקר שעזר לי, ולמנהל השרת עליו אני מתאחסן (גודקס), אור.
תחת השמש הקופחת או באולם הממוזג, על במה אמיתית או מאולתרת. תוך ריקוד ושירה או קריאת טקסטים מרגשים – ככה מעבירים אזרחי ישראל את ימי הזיכרון מדי שנה. המשותף: כך או כך, הטקס אינו מכבד הנזכרים או הזוכרים. מדוע? טקסים אלו מנוצלים בצורה בוטה לצרכי תעמולה. הם גורמים לצופה בהם להרגיש כאב ושייכות – רגשות לגיטימיים, נכונים ומאוד הגיוניים בהתחשב בנסיבות – ואז מנתבים רגשות אלו לצרכיהם. אם זה טקס מטעם מערכת החינוך- אזי הרגשות ינוצלו להשתלת רצון לשירות קרבי ולשהידיות (המושג המתאים ביותר לרצון למות תוך כדי הריגת האויב). אם מטעם מועצה מקומות- אזי ינוצלו ליצירת תחושת אחדות בין תושבי העיר והמדינה בכלל וכו'
מה דעתכם, האם אתם חושבים שזה בסדר להשתמש בטקסי זיכרון ממלכתיים לצרכי תעמולה ציונית? האם זה בסדר לקחת אם שכולה לדבר על בנה החייל? האם אי פעם שמעתם בטקס ממלכתי אם שכולה שהעיזה לומר שהבן שלה מת לשווא? אנשים שכואב להם מחפשים הזדהות ואחדות, הם מחפשים משהו גדול מהם להיאחז בו. הטקסים האלו מהווים את הדבר הגדול הזה, וכך שובים את ליבם של הכואבים והאבלים. חבל שכל כך קל לתמרן את ליבו של היצור האנושי.
ובנושא אחר אך קרוב, הודעות שרשרת של ימי הזיכרון.
ילדים טיפשים וחסרי רגישות החליטו לשחק במשחק "העבר את ההודעה" הטפשי והישן, הפעם בנושא שואה, גבורה, צה"ל וציונות. לא שההודעות הדומות בנושא ילדות חולות סרטן, חוקים פיקטיביים של גלעד ארדן, יום כיפור (או-הוא, אני שונא את הודעות יום כיפור!) וכו' היו בסדר, אבל ימי זיכרון כ"כ רגישים הם באמת חציית קו אדום. אני לא רוצה לדמיין את המבט על פניו של בן לנספה בשואה כאשר יקרא שאין הוא מכבד את זכר אביו אלא אם יעביר הודעה טיפשית שנכתבה על ידי ילד מטומטם וחסר רגישות. באמת שאני לא מקנא בנער שיקרא את ההודעה על פיה הוא צריך להעביר טקסט אדיוטי כדי לכבד את אחיו החייל ז"ל.
לא די לנו לזכור, עלינו גם להפיק לקחים. למען המתים אך במיוחד למען החיים.
הנה, הועלה הסרטון הסופי. תהנו, תתרגשו, הרתמו למאבק!
התרגשתם? אתם לא היחידים שאכפת להם מ1,200 ילדי עבדים, אשר נולדו בארץ ורוצים לגדול כאן ולחיות כאן את חייהם. עוד מידע תוכלו לקרוא בבלוג המאבק למענם, israeli children.
זוכרים שכתבתי פוסט על התוכנית החדשה של חיים הכט, מה אתם הייתם עושים? אז ככה: בדרך לחופשה משפחתית לאילת (שהיא הסיבה שלא ראיתם פוסט חדש כבר די הרבה זמן) עצרנו בנקודת עצירה להתרעננות. תפסנו שולחן והוצאנו ביצים קשות, ג'יחנונים ומים קרים. לאחר זמן מה, הופיע אדם מבוגר, זקן צעיר – אם לדייק, וחיטט בפחים לצידנו. המראה הזכיר לי את אותו ילד קטן מהתוכנית, אשר חיטט בפחים בסביבות פלאפליה בחיפוש אחר אוכל. התמהמתי קצת, בכל זאת, גם אם אני לא מוצא סיבה הגיונית אחרת לחטט בפח – יש מצב שאותו אדם לא מחפש אחר מזון, יכול להיות שאני מפרש את המצב בצורה שגויה. פחדתי מעט להציע לו עזרה, התביישתי ופחדתי לבייש אותו. בסופו של דבר, הצעתי לו לאכול והוא השיב לי שאם כבר מציעים, הוא לא יגיד לא. לפי דבריו, אף שאני מפקפק בהם, הוא עובד באותו מקום (אם הוא דובר אמת, כנראה בפינוי שולחנות וכנראה שבעבור שכר מעליב). הורי הציעו את האפשרות שאותו אדם מחפש אחר בקבוקים למחזור – אך ראיתי אותו מוציא מן הפחים בעיקר קופסאות מזון ריקות.
בשורה התחתונה- לולא צפיתי בתוכנית, כנראה שלא הייתי נוקט שום פעולה בנוגע לאותו אדם. מה אני הייתי עושה? לא סביר שבכלל הייתי שם לב למתרחש. זוכרים שהבטחתי לכם בפוסט הקודם בנושא שאנסה להיות יותר מודע ורגיש לסביבתי? עד כה אני עומד במשימה. אני מבטיח להשתדל להמשיך לעמוד בה.
החבר'ה במזבלה הכריזו על תחרות יצירת פרסומת (בריף, בלשון העוסקים בתחום) לSqueezebox של לוג'יטק. בתחרות השתתפו 237 עבודות, חלקן מעשה ידי מקצוענים, וחלקן מעשה ידי חובבים. תוצאות התחרות פורסמו אתמול, ושמחתי לגלות שזכיתי במקום השלישי. את העבודות, ביניהן זאתי שלי, תוכלו למצוא בפוסט תוצאות התחרות בבלוג המזבלה.
ראשית כל, אתחיל בתיקון מספר טעויות עובדתיות שעלו בפוסט: הסרטון הכי נצפה בערוץ של חולצות.קום ביוטוב הוא "הודעה חשובה לצופי האח הגדול!", סרטון שהפקתי לבדי, שצבר קרוב ל3000 צפיות עד כה, ולא כתבה בערוץ 2. הכתבה אגב, זכתה לקצת יותר מ600 צפיות. הסרטון השני הכי נצפה בערוץ , גם הוא פרי מצלמתי, הוא הסרטון הזה, סרטון הסבר על הפרויקט.
עכשיו לגופו של עניין, הטראפיק ש"מדדת" בדק רק את הצפיות בערוץ היוטוב של הפרויקט, לא בעמוד הפייסבוק, לא בטוויטר, לא באתר ולא באתרי הפצה ותוכן נוספים שאני מפרסם. יתרה מכך, כיצד אתה מתמחר כתבה בערוץ מרכזי בה מצויין שם המותג אותו אני מפרסם , כמו בכתבה הזו? או בכתבה הזו? או כיצד אתה מתמחר קידום תוצאות חיוביות במנועי חיפוש ? אלה שאלות רטוריות אך יש להן תשובה אחת ברורה: טראפיק הוא לא הכל, לא באינטרנט ובטח לא בחיים עצמם. הפרויקט שאני מריץ לא מתמקד אך ורק בטראפיק וכן אפקטיביות היא לא בהכרח פופולריות. אבל בוא נשחק משחק. בוא נניח שכל אותם צופים רכשו את המוצר שפרסמתי באותו יום, עזוב, בוא נניח שרק 5 אחוז רכשו את המוצר, האם זה לא אפקטיבי ? האם זה לא מדד ראוי יותר לבחון את הפרויקט ? או הנחה אחרת, לפיה הסרטונים והתכנים שהעליתי קידמו את המותג בתוצאות חיוביות במנועי חיפוש ? או לקוח פוטנציאלי אשר ראה אותי ברחוב והשתכנע לקנות את המוצר, האם זו לא אפקטיביות ? אני חושב שמי שמבלבל בין פופולריות או המוניות לבין אפקטי
ביות הוא…אתה ורבים וטובים אחרים. וחבל. אם להיתלות בענפים גדולים יותר הרי שהמודל הרווחי ביותר באינטרנט, גוגל, פונה לפרסום סופר-ממוקד, פר גלישה פר גולש. אפשר להתווכח עד מחר על כמות הגולשים (וכפי שציינתי בראשית, החישוב שלך לוקה בשטחיות ובחוסר שיקלול של נתונים נוספים שהם חלק בלתי נפרד מכמות הגולשים כמו פייסבוק, טוויטר וכו') אבל השורה התחתונה היא אחת: טראפיק הוא לא הכל. לראות את הפרויקט הזה דרך פריזמה של כמות גולשים בערוץ היוטוב בלבד היא במקרה הטוב, תמימות, ובמקרה הרע חוסר הבנה משווע של עולם הפרסום, השיווק והתקשורת בכלל.
ועוד לא דיברתי על מחיר הפרסום הסביר מאוד של חולצות.קום, על הפרויקטים הנוספים שאני מקדם באמצעותו והישגים נוספים שלו. את זה נשאיר לשיחה אינטרנטית אחרת, אה ועוד משהו… השם הוא לאב, אליהו לאב. All you need is Loev.
הודעה לכל מומחי הרשתות החברתיות, המומחים לשיווק רשתי ושאר מומחים (בפני עצמם או בעלי ניסיון מוכח) לענייני מכירת מוצרים ויחסי ציבור:
* אין בישראל רשתות חברתיות, יש רשת חברתית אחת. פייסבוק היא הרשת החברתית היחידה בארץ בעלת נפח גולשים משמעותי, ולפי כך גם היחידה ששווה לפרסם בה. למכור ללקוח (עסק כלשהו, בדרך כלל) מוצר של "שיווק ברשתות חברתיות" משמע- לשקר ללקוח. אתם יודעים לקדם היטב בפייסבוק? אתם משווקים ברשת החברתית פייסבוק. יודעים לשווק ברשת (בלוגים, כתבות וכו') – אתם משווקי רשת. אין כזה דבר מומחה לרשתות חברתיות. (ואל תגידו טוויטר, כי כמות הישראלים שם זניחה)
* אל תחשבו שמישהו יעשה בשבילכם את העבודה. אם תנסו "ליצור באזז" רק על ידי שליחת אימיילים לבלוגרים מה שתקבלו יהיה פוסט זניח בבלוג זניח, במקרה הכי טוב. ליידע בלוגרים על פעילויות וכו' זה מצוין, לשלם לאותם בלוגרים יהיה אפילו אתי, אבל חייב להיות גם תוכן איכותי. חוץ מזה, כמו בכל מדיה, גם ברשת צריך להשקיע כסף כדי לרכוש שטח פרסום איכותי.
* בהמשך לפסקה הקודמת: למה נראה לכם שמישהו באמת ירצה לשמוע ממכם אם אין לכם משהו מעניין להגיד? קחו למשל את פרויקט חולצות.קום – הפרויקט אכן משך תשומת לב של כלי תקשורת גדולים, אבל הדבר הביא תועלת אך ורק עבור יוצר הפרויקט (אליהו רהב לאב) ולא עבור המפרסמים בו. בפוסט אורח שפירסם אליהו לאב בחדר 404 הוא דיבר על כך ש"הרשת צריכה להתבגר" ולהבין שתוכן פרסומי איכותי הוא לא רע בהכרח (ונתן כדוגמא את הסרטונים של College Humor). אליהו, קבל מבזק חדשות: כשאתה מצלם את עצמך עם חולצה שעליה פרסומת מקריא טקסט יח"צ יבש אתה לא יוצר תוכן איכותי או מעניין, אלא ספאם משעמם. ואגב, הסרטון הפרסומי הכי נצפה שהוא יצר – נצפה ביוטיוב קצת פחות מ400 פעמים (להשוואה- כתבה עליו בערוץ 22 שהוא העלה קיבלה כמעט 3000 צפיות). באתר שלו אליהו מצהיר על "365 ימים של פרסום אפקטיבי, לא שגרתי, מגניב, זול, חמוד ותרבותי", בהתחשב בנתונים, אני חולק על יכולתו לעמוד בהצהרה זו.
(מילה טובה לאליהו- באותו פוסט שהזכרתי הוא גם דיבר כנגד חוסר שקיפות והטעיית גולשים ברשת)
* בשורה התחתונה- ברשת יש לא מעט מי ומי שלוקחים כסף על שיווק ברשת, רובם המכריע לא באמת מספקים את הסחורה. למרות זאת, חשוב לי להגדיש ששיווק ברשת יכול לחזק מותג ולמכור מוצר בדיוק כמו פרסום בכל מדיה אחרת, הכל תלוי במשווק.
