נכשלנו. מדינת ישראל מחזיקה בעם הפלסטיני כבני ערובה בכלא, חלק ניכר המגזרים במדינה (ערבים, מזרחים, נשים, הומוסקסואלים, חילונים, זרים ועוד..) מדוכאים באופן יום יומי על ידי השלטון ועל ידי הציבור, במלחמה האחרונה בעזה נהרגו מאות חפים מפשע- גברים, ילדים, נשים וטף. אין ספק שעד עכשיו- נכשלנו. אבל… לוותר? להניח עכשיו את השלטים והמגהפון? זה לא יעבוד. אמנם נשמע מאוד נוח "לחנך את הציבור לערכים הומאניים", אבל כיום: ילדי המדינה מחונכים בבית הספר ללאומנות ולשנאה, ואילו אזרחי המדינה הבוגרים- הם כבר מבוססים בדעות אלו. הציבור מחונך על ידי הממסד לערכים על פיהם עדיפים שטחי אדמה על חיי אדם, ערכים אשר מעצימים סטריאוטיפים ומבטלים כל אינדיבידואליות בקרב בני-אנוש. ועכשיו תנו לי להבהיר נקודה: ללא כוח ציבורי, אנחנו לא יכולים לשנות את זה!
שימו לב לדבר הבא: מכיוון שהחינוך בארץ מוכתב על ידי השלטון, כל עוד השלטון מייצג עמדות מסוימות- לעמדות אלו יחונך גם הדור הבא. וכשדור זה יתבגר, הוא יחנך לאותם ערכים גם את הדור שאחריו. מדובר בגלגל, בגלגל שאם אף אחד לא יקום ויתקע בו מקל- הוא יתגלגל לנצח. אני מאמין שאנחנו צריכים לתקוע את המקל בגלגל. אני מאמין שאסור לנו לוותר על אף מטרה בדרך אל היעדים שלנו, יעדים שלא נשיג בעזרת ישיבה בחיבוק ידיים- אלא רק בלחץ ציבורי חזק.
לחץ ציבורי אמיתי וחזק אפשר להשיג רק בדרך אחת ויחידה: איחוד המגזרים המגזרים המדוכאים. וזה מה שמוביל אותי למאבק שלנו, ושלכם.
האגודה לזכויות האזרח בשיתוף פעולה עם רשימה מרשימה של גופים שונים למען זכויות אדם (פאקינג 105 ארגונים!) מארגנים את מצעד זכויות האדם הראשון בישראל. בהתחשב בכמות הגופים ואנשים שאישרו הגעה- המצעד יהיה ענקי. מעט מצטער שאין לו כלל התייחסות בעיתונות המיינסטרים (אבל אני בטוח שלא יהיה אפשר להתעלם הרבה זמן מאלפי צועדים במרכז תל אביב). הרעיון העיקרי העומד מאחורי המצעד (מלבד הפגנת עמדותיהם של הגופים השונים שיצעדו בו) הוא הפגנה של תמיכה הדדית בין הארגונים הצועדים ואמירת אמירה ברורה לעולם: אנחנו פה, ואנחנו דורשים זכויות אדם!
רוצים להגיע? קבלו ציטוט מאתר המצעד:
יום שישי, ה-11 בדצמבר, ב-11:00 עד 14:00. מתכנסים בכיכר רבין בתל אביב. נצעד עד לרחבת מוזיאון תל אביב ברחוב שאול המלך, שם נקיים עצרת.
הסעות ייצאו ממספר מוקדים, ויחזירו הביתה את הצועדים לפני כניסת השבת (והדלקת נרות חנוכה!). מספר האוטובוסים יהיה תלוי במספר הנרשמים דרך הבלוג – כאן נרשמים לאוטובוסים. נקודות המפגש ושעות היציאה: 09:15: באר שבע – מבניין מרכז מורים 09:15: חיפה – בניין סולל בונה, ליד מגדל הנביאים, שכונת הדר 09:00: ירוחם – מהמתנ"ס העירוני 09:15: ירושלים – בנייני האומה 09:30: לוד – מסינגור קהילתי, רח' מחנות קפריסין 13, רמת אשכול
זה עמוד הפייסבוק של האירוע. כדאי לבדוק אם מישהי שאתם מכירים מגיעה ולאשר הגעה בעצמכם – למעלה מ-3,800 איש ואישה כבר אישרו השתתפותם!
המצעד הוא אירוע אזרחי, עצמאי, ולא מפלגתי, אליו הצטרפו למעלה מ-100 ארגונים. ארגונים שמעוניינים להצטרף מוזמנים לשלוח מייל לגילי: gili@acri.org.il. לרשימת כל הארגונים והעמותות שצועדים לחצו כאן.
אני אגיע למצעד -כפי שבטח כבר ניחשתם- ואני אצעד עם החבר'ה מחד"ש. יהיה נחמד לראות גם אתכם שם.
"היי"
"היי, מה קורה?"
"הכל בסדר, מי זאת?"
"אביטל"
"… איזו אביטל?"
"אביטל אביטל"
"אה, אני מצטער, לא היית בטוח ואין לי את המספר שלך בבית"
— השיחה שלי עם אביטל שהתקיימה ביום ראשון ה18 לאוקטובר.
"וואי, ממש תודה, עשית לי את היום!" (אני אומר לאביטל)
— סיום השיחה שלי עם אביטל שהתקיימה ביום ראשון ה18 לאוקטובר.
אז ככה, אביטל, ידידה טובה, סיפרה לי על משלחת משותפת של בני נוער יהודים מראש העין ושוהם ובני נוער פלסטינים מהשטחים (איזור רמאללה). המשלחת, לאחר בירור עם האחראית על הארגון, תעסוק בכלל באקולוגיה ואיכות הסביבה. ארבע ימים באכסניות שונות וגם טיול שטח אחד, יהיה מגניב! (ויהיה אקולוגי!)
"WTF?!"
— סיום השיחה שלי עם האחראית לארגון המשלחת היהודית (בן אדם מדהים, אגב, ושמה קרן).
יותם ברגר* פרסם טור דעה בפורטל נוער. הטור עוסק בשאלת מטרת יום הזיכרון ליצחק רבין- האם יש לזכור את רצח רבין ולא את רבין עצמו?
פסקה ראשונה מהטור:
רצח רבין היא טראומה ישראלית לאומית, ובצדק. רצה גורל, ורצו הכרישים הפוליטים, והיו מי שידעו כיצד לנתב את הטראומה הלאומית הזו למקומות אליהם היא לא צריכה הייתה להגיע. קל לנו לשכוח שיום הזיכרון הוא לא יום הזיכרון לרבין האיש. טוב שהוא לא. רבין היה מדינאי דגול, איש צבא מפואר וישראלי למופת. אך אנשים כמו רבין ישנם הרבה. למעשה, רבים מאותם האנשים כמו רבין מצאו את מותם ברצח. מה שמבדיל את רבין מהם הוא היותו נרצח פוליטי.
אני מסכים עם יותם. יצחק רבין אמנם היה אישיות חשובה במדינה, שיש להנציח את זכרה, אבל הנקודה שיש להדגיש ביום הזה במיוחד היא דווקא את הירצחו- אשר מסמל פגיעה חמורה בדמוקרטיה הישראלית. לדעתי, יום הזיכרון ליצחק רבין לא צריך לעסוק בפוליטיקה או במשחקי ימין-שמאל, חשוב שנזכור שהדמוקרטיה היא מטרה (וגם כלי להשגת מטרות) משותפת של כולנו, ושאנו צריכים לשמור עליה מכל משמר.
* יותם ברגר הוא איש נער תקשורת ופעיל חברתי ופוליטי שאני מאוד מעריך.
החינוך בישראל מעולם לא הצטיין. מאז ומעולם הוא כלל עובדות מסולפות, כפיה דתית ומורים שאינם יודעים את החומר אותו עליהם להעביר לתלמידים. לאחרונה, שר החינוך, גדעון "ציוני מאז ומתמיד" סער, החליט להוסיף למערכת השעות של כיתות ד' עד ט' שיעור ציונות. שיעור זה יעסוק, לפי דבריו של סער, ב"חינוך לערכים יהודיים, ציוניים ודמוקרטיים, מצויינות, צמצום פערים חברתיים ועידוד הגיוס לצה"ל". נוראי, פשוט נוראי. השר המכובד, בזלזול מוחלט בחופש הדעה, יכפה ציונות, דת ורעל צה"לי על מאות אלפי תלמידים ישראלים.
אני לא מאמין ביהוה וחבריו, אני לא ציוני וגם לא מתלהב מכך שעוד שלוש שנים אני הולך לשרת בארגון כובש. למזלי, אני כבר לא "אהנה" מרוע הגזרה, אך מה עם אחיי הקטנים? האם עליהם לעבור שטיפת מוח שכזאת? האם יגדלו בביתי אחים גזעניים שונאי-אחרים ומעודדי כיבוש?
ובפניה לחסר כבוד השר סער- אנא ממך, ציוני חביב, אל תכפה עלי את דעותיך ואמונותיך, אל תחנך את אחי לשנאה ולאמונה עיוורת.
ביום חמישי האחרון התקיים אירוע מחאה ותקווה מטעם ארגון "אפשר אחרת". האירוע התמקד בעיקר במחאה כנגד תקציב המדינה, אך גם בבעיית הכיבוש- כחלק בלתי נפרד ממנו. האירוע היה מאוד נחמד ובאווירה טובה, וניכר שמשכנו הרבה תשומת לב ברחוב- וזה כבר טוב.
