הפריצה לבלוג לפני יומיים הייתה מאוד מעצבנת. לאו דווקא בגלל שהשתגעתי בנסיון למצוא את הפרצה, אלא בגלל סיבת הפריצה לבלוג- דעתי הפוליטית והחברתית. אני יודע שהפוסטים שלי נוטים לעצבן אנשים רבים, ובעיקר חמומי מוח (שהרי אדם שאינו חמום מוח אינו נוטה להתעצבן משמיעת דעה שונה משלו). אני גם יודע שחלק מאותם חמומי מוח נוטים לנסות לפגוע בי ובבלוג, רובם ע"י תגובות נאצה מעצבנות אשר אני משתדל לא לסנן (- על זכות הביטוי שמעתם?). אבל האמת? הפריצה הזאת באה בהפתעה עבורי. הרגשתי מן תחושת ביטחון מסוימת שכנראה לא אחוש שוב בקרוב. כנראה שבמדינה הזאת קשה לבטא דעה שאינה מיינסטרימית מבלי לשמור על גבך.
אני מבקש ממכם, אוהבים ושונאים גם יחד: READ MY TEXT – אף אחד לא ישתיק אותי, אף אחד לא ימנע ממני להתבטא. כשיש לי מה להגיד, אני אומר אותו בצורה שבה אני בוחר ובמקום המתאים לכך. מובן?
יחד עם זאת, החלטתי לנקוט באמצעי חדש-ישן לשמירה על הבלוג- חסימת IP. במידה ותגובה כלשהי תעיד על אדם שהוא כאן מתוך רצון לפגוע בבלוג, בי או בקוראי הבלוג- אותו מגיב יחסם. כנ"ל לגבי אדם שיחשד בנסיון פריצה לבלוג או הפלה שלו.
כמו כן, זה הזמן להודות לאלון, חבר יקר שעזר לי, ולמנהל השרת עליו אני מתאחסן (גודקס), אור.
עמיר בניון, נרקומן לשעבר וזמר מוצלח (מבחינה ווקאלית בלבד) פירסם שיר חדש המזכיר מאוד את התעמולה הנאצית – אני אחיך (שם פאטתי לשיר הסטה בוטה). גם הוא, כמו הנאצים הארורים, משתמש בביטוי "סכין בגב". גם הוא, כמו בתעמולה הנאצית, מחלק את אזרחי המדינה לשני סוגים: הציונים והלא ציונים. את הציונים הוא מתאר כגיבורים, אמיצים, נעלים, ואילו את הלא-ציונים הוא מגדיר כאכזריים, כתוקפניים, כרוצחי הציונים ("אתה בא והורג אותי מבפנים", "אתה הורג אותי"). הוא מציג את השמאל הישראלי כ"תוקע סכין בגב" – בדיוק כמו הנאצים עם הביטוי הידוע "סכין בגב האומה".
תפיסתו החולנית והמפחידה של בניון אינה שייכת רק לו – היא משותפת לכל ארגון "אם תרצו", אשר יזם את כתיבת השיר. ארגון "אם תרצו" הוא ארגון יודו-נאצי, משמע: ארגון לאומני אשר מטרתו היא דה-לגיטימציה של כל מה שהוא לא ציונות כפי שהוא עצמו מגדיר אותה.
מבחינתי, עמיר בניון מוזמן ללכת ולשגל עגל צעיר. אני מאחל לו רק רע, הרבה סבל בחייו העלובים ומקווה שיפול שנית לסמים. למרות זאת, ולהפתעתכם הרבה, אני לא מתכוון להשחיז סכין מאחורי גבו ובטח שלא להרוג אותו. "אם תרצו" הוא ארגון נאצי כמעט בכל מובן של המילה, ואני מאמין שככל שיחלוף הזמן הוא יסתיר זאת פחות ופחות.
אגב, למרות שמהשיר עלולים להבין אחרת, עמיר בניון לא שירת בצה"ל.
מילות השיר:
אני שומר לך על הזהות
אני מגן לך על הילדים
אני מוסר את נפשי בשביל המשפחה שלך
ואתה יורק לי בפנים
אחרי שלא הצליחו להרוג אותי בחוץ
אתה בא והורג אותי מבפנים
לא ראיתי את אמא כבר חודש
לא את בני לא את ביתי לא את אשתי
אני מסתער תמיד קדימה
עם הגב שלי אליך
ואתה משחיז את הסכין
יותר מכל, המחשבה הזאת שורפת לי את הנשמה
ואתה, איך אתה עוד לא מבין
אני אחיך,אתה אויב
אתה שונא אותי אני אוהב
כשאני בוכה
אתה צוחק מאחרי גבי
אתה הורג אותי
אתה הרי אחי
אתה הרי אחי
אני עתיד
אתה עבר
וההווה בינינו נשבר
אני רעב למענך אתה זולל וסובא
כשגרוני יבש אתה שותה שיכר
הפה שלי חתום תמיד למען ביטחונך
אבל אתה מוסר אותי לזר
אני אחיך, אתה אויב
אתה שונא אותי אבל אני אוהב
כשאני בוכה
אתה צוחק תמיד מאחרי גבי
תחת השמש הקופחת או באולם הממוזג, על במה אמיתית או מאולתרת. תוך ריקוד ושירה או קריאת טקסטים מרגשים – ככה מעבירים אזרחי ישראל את ימי הזיכרון מדי שנה. המשותף: כך או כך, הטקס אינו מכבד הנזכרים או הזוכרים. מדוע? טקסים אלו מנוצלים בצורה בוטה לצרכי תעמולה. הם גורמים לצופה בהם להרגיש כאב ושייכות – רגשות לגיטימיים, נכונים ומאוד הגיוניים בהתחשב בנסיבות – ואז מנתבים רגשות אלו לצרכיהם. אם זה טקס מטעם מערכת החינוך- אזי הרגשות ינוצלו להשתלת רצון לשירות קרבי ולשהידיות (המושג המתאים ביותר לרצון למות תוך כדי הריגת האויב). אם מטעם מועצה מקומות- אזי ינוצלו ליצירת תחושת אחדות בין תושבי העיר והמדינה בכלל וכו'
מה דעתכם, האם אתם חושבים שזה בסדר להשתמש בטקסי זיכרון ממלכתיים לצרכי תעמולה ציונית? האם זה בסדר לקחת אם שכולה לדבר על בנה החייל? האם אי פעם שמעתם בטקס ממלכתי אם שכולה שהעיזה לומר שהבן שלה מת לשווא? אנשים שכואב להם מחפשים הזדהות ואחדות, הם מחפשים משהו גדול מהם להיאחז בו. הטקסים האלו מהווים את הדבר הגדול הזה, וכך שובים את ליבם של הכואבים והאבלים. חבל שכל כך קל לתמרן את ליבו של היצור האנושי.
ובנושא אחר אך קרוב, הודעות שרשרת של ימי הזיכרון.
ילדים טיפשים וחסרי רגישות החליטו לשחק במשחק "העבר את ההודעה" הטפשי והישן, הפעם בנושא שואה, גבורה, צה"ל וציונות. לא שההודעות הדומות בנושא ילדות חולות סרטן, חוקים פיקטיביים של גלעד ארדן, יום כיפור (או-הוא, אני שונא את הודעות יום כיפור!) וכו' היו בסדר, אבל ימי זיכרון כ"כ רגישים הם באמת חציית קו אדום. אני לא רוצה לדמיין את המבט על פניו של בן לנספה בשואה כאשר יקרא שאין הוא מכבד את זכר אביו אלא אם יעביר הודעה טיפשית שנכתבה על ידי ילד מטומטם וחסר רגישות. באמת שאני לא מקנא בנער שיקרא את ההודעה על פיה הוא צריך להעביר טקסט אדיוטי כדי לכבד את אחיו החייל ז"ל.
לא די לנו לזכור, עלינו גם להפיק לקחים. למען המתים אך במיוחד למען החיים.
הנה, הועלה הסרטון הסופי. תהנו, תתרגשו, הרתמו למאבק!
התרגשתם? אתם לא היחידים שאכפת להם מ1,200 ילדי עבדים, אשר נולדו בארץ ורוצים לגדול כאן ולחיות כאן את חייהם. עוד מידע תוכלו לקרוא בבלוג המאבק למענם, israeli children.
זוכרים שכתבתי פוסט על התוכנית החדשה של חיים הכט, מה אתם הייתם עושים? אז ככה: בדרך לחופשה משפחתית לאילת (שהיא הסיבה שלא ראיתם פוסט חדש כבר די הרבה זמן) עצרנו בנקודת עצירה להתרעננות. תפסנו שולחן והוצאנו ביצים קשות, ג'יחנונים ומים קרים. לאחר זמן מה, הופיע אדם מבוגר, זקן צעיר – אם לדייק, וחיטט בפחים לצידנו. המראה הזכיר לי את אותו ילד קטן מהתוכנית, אשר חיטט בפחים בסביבות פלאפליה בחיפוש אחר אוכל. התמהמתי קצת, בכל זאת, גם אם אני לא מוצא סיבה הגיונית אחרת לחטט בפח – יש מצב שאותו אדם לא מחפש אחר מזון, יכול להיות שאני מפרש את המצב בצורה שגויה. פחדתי מעט להציע לו עזרה, התביישתי ופחדתי לבייש אותו. בסופו של דבר, הצעתי לו לאכול והוא השיב לי שאם כבר מציעים, הוא לא יגיד לא. לפי דבריו, אף שאני מפקפק בהם, הוא עובד באותו מקום (אם הוא דובר אמת, כנראה בפינוי שולחנות וכנראה שבעבור שכר מעליב). הורי הציעו את האפשרות שאותו אדם מחפש אחר בקבוקים למחזור – אך ראיתי אותו מוציא מן הפחים בעיקר קופסאות מזון ריקות.
בשורה התחתונה- לולא צפיתי בתוכנית, כנראה שלא הייתי נוקט שום פעולה בנוגע לאותו אדם. מה אני הייתי עושה? לא סביר שבכלל הייתי שם לב למתרחש. זוכרים שהבטחתי לכם בפוסט הקודם בנושא שאנסה להיות יותר מודע ורגיש לסביבתי? עד כה אני עומד במשימה. אני מבטיח להשתדל להמשיך לעמוד בה.
רבותי, אני לא ירוק מושבע או חובב טבע נלהב. באמת שלא. אבל באמת מבאס להסתובב ברחובות מוצפי שקיות פלסטיק מעצבנות. זה מטריד, זה מגעיל וזה פוגע בסביבה. זה הזמן להטיל מס על שקיות ניילון.
בשבת האחרונה (ה20 למרץ) נערכה הפגנה בגן לוינסקי בדרום ת"א נגד גירוש ילדי מהגרי עבודה. בהתחלה מעט חששתי כי מספר המשתתפים יהיה נמוך, אך עם הזמן האיזור התמלא מפגינים מלאי תקווה. להזכירכם, מדי שנה מובאים לארץ מאות עובדים זרים בעוד שהעובדים הזרים שהובאו בשנים קודמות נזרקים לרחובות ואז מגורשים מהמדינה כשהם חסרי כל. בתחילת שנת הלימודי הזאת, ולאחר לחץ ציבורי רב (שנוצר בעיקר באמצעות הפגנות דומות לזו) הוחלט להשהות את גירוש הילדים עד לסוף שנת הלימודים. כעת, אנו דורשים מתן אזרחות לאותם ילדים ישראלים, אשר גדלו פה וחונכו פה ומרגישים שייכים רק לפה. כמו כן, עלינו להילחם למען הפסקת פעילותם של סוחרי העבדים אחת ולתמיד. זכרו- אין ילד לא חוקי, אין אדם לא חוקי, יש חוקים גזעניים!
ווידאו שצילמתי לקראת סוף ההפגנה:
ניתן לשמוע ברקע (אם כי באיכות סאונד התואמת את איכות הצילום) את השיר "הבית שלי, הבית שלך" אשר הופק על ידי גיא מרוז והזמר עברי לידר ונכתב על ידי יובל אלבשן. השיר המלא בגרסא סופית ובאיכות שמע טובה יפורסם בקרוב.
מילות השיר:
בסוף הכיכר, תחת שלט גדול
מתקבצים לאיטם ילדי האתמול
סיני קטן, וילדה תורכייה
ניגרי סָמוּק ומולדבית יפה
הם קצת משחקים, כמו ילדי השכונה
בגוּמִי, תוֹפֵסֶת, רוֹפֵא וְחוֹלָה
בלי כסף, בלי תואר, בלי כבוד, בלי הדר
נבוכים למראה, חרדים למחר
סיני קטן וילדה תורכייה
ניגרי סָמוּק ומולדבית יפה
לאט מצטרפת גם נֶפַּאלית רזה
שחולמת רק איך תשרת בצבא
ההורים לא דוברים את אותה השפה
אך כולם כואבים את אותה השפלה
הם היו זועקים, אם היה להם כוח
הם היו נמלטים, לו היה לאן לברוח
סיני קטן וילדה תורכייה
ניגרי סמוק ומולדבית יפה
ותאילנדי אחד שזרע כאן חיטה
עם שאר הילדים של בוני המדינה.
מתקבצים לאיטם … שאיש לא יֵדע,
שזהו ביתם, גם אם באו בגניבה
ואם לא תיגש ,ואם לא תביט
הם כולם יגורשו ואיתם – הֶעָתִיד
כי זה לא רק ביתם שקורס בפינה
זה הבָּית שֶלִי ושֶלךָ
סיני קטן, וילדה תורכייה
ניגרי סָמוּק ומולדבית יפה
נֶפַּאלית אחת שרוצה רק צבא
ותאילנדי שפוף מבוני המדינה
סיני קטן, וילדה תורכייה
ניגרי , תאילנדי, נפאלית רזה
ומולדבית אחת, מדברת עברית
ואחד מפרו, לא מבין ספרדית
סיני קטן, וילדה תורכייה
ניגרי , תאילנדי, נפאלית רזה
פיליפינית צוחקת, היא מלכת השכונה
וסרי לנקי צעיר, מאוהב בה נורא.
סיני קטן, וילדה תורכייה
ניגרי , תאילנדי, נפאלית רזה
מולדבית, סרי לנקי, ואחד מפרו
הם כולם משלנו, אם לא תתעלמו
בעתיד הקרוב צפויות עוד הפגנות דומות, חשוב שתגיעו וחשוב שתביאו חברים – כי אין ילד לא חוקי!
סחטיין על חיים הכט. למרות שהוא לא "קנה אותי" ברוב התוכניות שלו, ולמרות שלפעמים אף הרגשתי מעט מאוים מתנועות הידיים שלו, אני חייב להודות שהוא פשוט שיחק אותה בתוכניתו החדשה "מה אתם הייתם עושים?". בתוכנית, חיים מעמיד אנשים אקראיים במגוון סיטואציות, ובוחן את התנהגותם. אותן סיטואציות אשר חיים יוצר בעזרת צוות שחקנים מקצועי הן סיטואציות קשות לעיכול, כאלו שאי אפשר להתעלם מהן ושכל צופה שיצפה בהן בטלויזיה יגיד לעצמו "אני הייתי עושה משהו בנידון".
לדוגמא: באחת הסיטואציות, ילד המחופש לעני נשלח להסתובב בסביבת פלאפליה, תוך חיטוט בפחים, כאילו בחיפוש אחר אוכל. במקרה ספיציפי זה, רוב האנשים שנבחנו אכן עזרו לאותו ילד בכך שקנו לו מנת פלאפל. חלק מהם אף קנו מנה לאחיו ("מחכה בבית") והתקשרו לרשויות. במקרה אחר, שחקן בוגר ושחקן נער יצרו סיטואציה של אב המכה את בנו בחנות בגדים. במקרה זה, אף לא אחד מהנבדקים נחלץ לעזרת הנער. רוב הנבחנים העידו כי הם חששו בעצמם מהאב האלים. זהו תירוץ חלקי, כמובן, מכיוון שהדבר לא מסביר מדוע אין הם פנו לבעלי החנות, לאנשי אבטחה או למשטרה. במקרה דומה שבו הוצגה אם אלימה, אגב, נבחנת אחת דווקא כן נחלצה לעזרת הילד.
יש שיטענו, ואף בצדק מסוים, שהתוכנית אכזרית-משהו כלפי הציבור: שכן היא מעמידה אנשים, ללא ידיעתם, במבחן, ולאחר מכן שופטת אותם אל מול כל עם ישראל (סיוג קל: סביר להניח שניתנה למצולמים אפשרות למנוע את פרסום הקטע בו הם מופיעים). אותו משפט טלויזיוני אכזרי הוא דווקא מה שנעשה טוב בתוכנית הזאת, הוא שגורם לצופה להריץ בראשו תסרטים שונים לגבי אופן פעולתו שלו באותו מצב. צופה אשר ליבו כאב למראה הילד הרעב והמסכן, אך התקשה והתאבן כלפי אותה אישה "חסרת רגשות" שבחרה להתעלם ממנו, יחשוב פעמיים במקרה שיתקל בחייו בסיטואציה דומה.
יש לקוות שהתוכנית הזאת באמת תצליח לגרום לכמה שיותר אנשים לשים לב לקורה סבבם, ולתת יד לאלו הזקוקים לה כל כך. אנא ממכם, קוראים יקרים, התסכלו על העולם שבחוץ בצורה מעט פחות אנוכית, אל תחשבו רק על עצמכם. אני מבטיח לנסות גם.
צה"ל החליט לחקור חיילים ש"חרגו מסמכותם". מה הם מצאו? חיילים שנהגו בחוסר אנושיות, שהתעללו ופגעו וניצלו והרסו אזרחים תמימים וילדים. אם היה מדובר במחקרה יחיד ומיוחד- ניחא, אבל לא כך הדבר. בחיאת, צה"ל עושה רעש של חקירת החיילים הבעייתיים, אבל הוא לא מבין שהחיילים הם לא האשמים הבלעדיים*. אותם חיילים שנשלחו לעזה הורעלו ברעל הצבא, הם מאמינים בלב שלם במעשיהם והם חושבים שכך הם מגנים על המדינה ועל אזרחיה. הם רואים בכל הפלסטינים אויבים מסוכנים, וברור כשמש שהדבר מתבטא בצורת התנהגותם בשטח. אין זה מפתיע שאותם חיילים שנשטפו בנאומי מוטיבציה סופר מיליטריסטיים ואלימים ילכו אחר כך וינהגו בחוסר אנושיות כלפי בני אדם. כיצד צה"ל יכול מצד אחד לדרבן את החיילים (וגם את שאר אזרחי המדינה) "להיכנס בהם חזק" ומצד שני לחקור ולהעניש חיילים שאשכרה פעלו כך. אני אפשט את זה: החיילים המתעללים הללו הם לא רק חלאות אדם שמקומם בכלא, הם גם חבר'ה מלאי מוטיבציה שבסך הכל בלעו יותר מדי מהרעל הצה"לי. בושה לנו שהמדינה שלנו מטילה את האחריות למעשיה הנבזיים על משרתיה הנאמנים ושטופי המוח.
* האשמים העיקריים הם, כמובן, הרמטכ"ל, שר הביטחון וראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט. ישר אחריהם- אנשי התעמולה הממשלתיים ושאר הגופים המחנכים לשנאת אדם.
אליהו, ראשית אני מתנצל על הטעות באיות שמך ובנתונים לגבי הסרטונים. הנה תגובתי לפוסט האורח שפרסמת פה:
לפי דעתי, אתה מאוד מפספס את המטרה של הלקוחות שלך. להם לא אכפת כמה המיזם שלך מפורסם, ולא אכפת להם אם במקרה הוזכר שמם כבדרך אגב בכתבה בטלויזיה. אנשים שמוכרים מוצר, מחפשים קונים.
ההתהלכות שלך עם חולצה היא לא יותר מקורית או מושכת תשומת לב מבאנר באתר אינטרנט גדול, והיא בטח זוכה להרבה פחות חשיפה. אדם שפוי לא יקנה מוצר בגלל שהוא ראה את הלוגו שלו על חולצה או בגלל סרטון משעמם מיוטיוב. פרסומת צריכה להיות משכנעת, מיוחדת ובעיקר ממוקדת, הפרסומת שאתה מציע (באחידות, לכל לקוחותיך) רחוקה מלהיות כזאת.
