אתם יודעים מה יותר מצחיק אותי מטמטום ואינפנטיליות? צביעות. אני שונא ואוהב צביעות בו זמנית; אוהב לגלות אותה ולצחוק על הצבוע, אבל אח"כ כועס על המטונף. ומתי זה יותר מצחיק? כשהצובוע הוא מורה שלי. כשהצבוע אמור לשמש עבורי כמודל לחיקוי או כמורה דרך או וואט-פאקינג-אבר, כשצבוע אמור להיות דמות חינוכית. והיום: המורה לאזרחות.

<הארה> הציטוטים המובאים כאן הם לא מדויקים מכיוון שנכתבו מס' שעות לאחר האירוע. <הארה>

עוד יום מנומנם בכיתה, עוד יום של בזבוז זמן משווע ובלתי נחוץ. אני חצי ער-חצי ישן כשהמורה נכנסת לכיתה. עם הזמן אני הולך ומאבד את הריכוז, כמעט ונרדמתי כשהמורה התחילה לדבר על הפלורליזם (ואל אי קיומו ["לצערה"] בארצנו הקטנטונת).

<הארה> אם כך, המורה מצטערת על אי קיומו של פלורליזם בארצנו, נמשיך בסיפור. <הארה>

כמובן שלמשמע אחד הנושאים הנוגעים לליבי ביותר החלטתי לוותר על השלמת שעות השינה היומית, יש מצב שיהיה מעניין.

"מישהו יכול לתת דוגמא לאי-קיומו של פלורליזם בארץ?" שאלה המורה בעודה פוזלת אלי. אני מניח שהיא ציפתה שאני אתחיל לדבר על חוסר השיוויון כלפי ערביי הארץ, על הגזענות כלפי ערבים או על השנאה המופנית כלפי המשתמטים/סרבנים משמאלה של המפה הפוליטית (יש לציין שדעותי בנושאים אלו ממש לא מקובלות עליה). לא הפעם, הפעם אני אוכיח אחת ולתמיד שיוויון מהו; התקפתי מכיוון אחר.

"בארץ יש הרבה גזענות כלפי מיעוטים; חרדים, ערבים, אטאיסטים…" אמרתי וראיתי חיוך קטן על שפתיה. היא ציפה לזה, עכשיו הגיע הזמן להפתיע. "יש לך דוגמא יותר ספיציפית?" שאלה. "ההכללה של החברה החרדית תחת כותרת של משתמטים או כאלה שלא תורמים למדינה" אמרתי.

המורה המופתעת העלתה את דרגת הכוננות, היה ברור שלא ציפתה לזה. החיוך נמחק מפני פרצופה, דבר שלרגע גרם לי לחשוב שהיא תיקח את הדוגמא שלי ברצינות ותפרט אותה בפני הכיתה (היתכן? חזון אחרית הימים?).

ציפיותי היו לשווא, עוד וויכוח חסר סיכוי כנגד המורה. קשה להתווכח עם אדם שכל שטות היוצאת מפיו נראית קדושה ל40 המטומטמים (טוב, אני מניח שלא כל תלמידי הכיתה מטומטמים, אבל הטמטום בעולמנו רק הולך וגואה) היושבים מולו.  "ואם אני אגיד לך שמנתונים של הצבא עולה ש88 אחוז מהחברה החרדית הם משתמטים?" אמרה, "זה לא משנה, גם אם 99.9 אחוזים מבני החברה החרדית יהיו משתמטים זו תיהיה גזענות לכנות כך אדם חרדי מבלי להכיר אותו כפרט" הגבתי, תגובה שגרמה לי אושר צרוף ותחושה עילאית. "לא, אבל מדובר האחוזים גבוהים שרק הולכים וגדלים. מלבד זאת, לא מזמן ראיתי בטלויזיה שיחה של [שם של אדם חילוני כלשהו] עם [שם של אדם חרדי הנמצא בתפקיד רם מעלה כל שהוא] והוא שאל איך זה יכול להיות שבמלחמה על ירושלים לדתיים לא הייתה בעיה להילחם ועכשיו כן, זאת הנקודה" באותו הרגע הרגשתי כאילו שאני מדבר עם ילד מפגר, אבל טעיתי, דיברתי עם מורה צבועה. מורה שהצהירה על צערה הרב עקב אי-קיום פלורליזם, עכשיו מודיעה מול 40 תלמידיה שהחברה החרדית היא חברה שאינה תורמת לחברה. חברה שמורכבת, מכילה ומחזקת משתמטים. צביעות וגזענות.

הגבתי בתשובה הדומה לתשובתי הקודמת. אבל זה היה חסר סיכוי. אני והמורה המשכנו למלמל מעט עד שהוויכוח נרגע. היא הצהירה שבכלל לא התכוונה למה שאני התכוונתי ושאין בדיון זה תועלת והגיע הזמן לעבור לדוגמא הבאה. נו טוב, לא חשבתי אחרת.

ועכשיו אתם, מה דעתכם? האם לדעתכם יש מקום להכללות שכאלו (בנושא החרדים או בכל נושא אחר)?

אני חייב לציין שלא יצא לי לשמוע את ליברמן עושה הרבה טעויות כאלו, בכלל, הוא גאון בכל הנוגע לשיווק העצמי שלו. ובכל זאת, במאמר שהוא שיגר לבית הלבן הוא כתב:

"למרות שעמדתי בנושא היתה מקובלת על ישראלים רבים, האינטלקטואלים לא קיבלו אותה והתגובות היו – גזען ופשיסט."

ובכן ליברמן, החבר'ה החכמים קלטו אותך, נתפסת. אבל למה אתה מספר על זה לכל העולם?

וכאילו שזה לא הספיק, ליברמן מנסה להראות לנו את עמדותיו המרכזיות והלא-קיצוניות בעליל:

"אני רוצה שמדינת ישראל תישאר ציונית, יהודית ודמוקרטית. אין ברעיונות האלה שום דבר קיצוני או לאומני. אני גם תומך בהקמתה של מדינה פלסטינית בת קיימא".

כן, נו, אדון ליברמן, אתה באמת חושב שלפנות מכאן ערבים שחיים באדמה הזאת כבר דורות רבים זו אינה קיצוניות? לדרוש מהם להיות יהודים וציונים זו אינה לאומנות? [התשובות שלי: נייט ,נייט.]

האמת? קצת התאכזבתי מאותו אדם שנהג להיות ישיר וכנה (גם עם דעות מאוד קיצוניות). צר לי מאוד על הדרך החדשה שבה ליברמן מנסה למתג את עצמו (כנראה כדי שיראו לגיטימציה בהכנסתו לממשלה).

הנחש.

נ.ב: הציטוטים מובאים מכתבה בYnet, המקור כאן.